מעולם לא יכולתי לעמוד על במה ולדבר אל אנשים. הפסדתי ככה קידום בעבודה, כי סירבתי להצעות קידום למשרה של מנהלת – רק בגלל שמנהלת צריכה לעמוד ולדבר אל לקוחות או אל העובדים, והפסדתי ככה קשרים אישיים כי בארוחות גדולות, גם אם מדובר בחברים קרובים, לא יכולתי לפתוח את הפה ולדבר, אלא אם כן שתיתי כמה כוסות יין קודם לכן...
יום אחד הבוס שלי הציע לי צ'ופר נחשק, שרבים בחברה חלמו עליו בלילות: נסיעה לארה"ב עם בעלי והילדים למשך שנתיים, כדי לנהל שם את הסניף החדש של החברה שלנו. המשכרות והתנאים שהוצעו לי היו ברמה שלא יכולתי לחלום על זה. הפיתיון החזק בהצעת העבודה היה עבור בעלי: אם נעבור לשם בעלי יוכל להרשות לעצמו לא לעבוד אלא להישאר בבית, אולי להשלים תואר נוסף כמו שהוא חולם ואולי סתם לגדל את הילדים בכיף למשך שנתיים.
במקום לפתוח בקבוק שמפנייה התחלתי לבכות. ניהול סניף חדש אומר שאצטרך להיחשף לאנשים חדשים, אצטרך לשאת נאומים...לא. אין סיכוי. אין מצב!
לבעלי אפילו לא סיפרתי על הצעת העבודה החלומית, כדי לא לבאס אותו. בדיוק באותו היום הוא חסר עגמומי מהעבודה, זרק לי שוב כמה הוא שונא אותה וכמה הוא מדוכא מכך שאין לו אפשרות של זמן וכסף לקחת שנה שנתיים חופש מהחיים כדי ללמוד מקצוע אחר. מול הייאוש שלו פלטתי את הסוד שלי – דווקא יש לך אפשרות כזו, בדיוק היום הציעו לי ככה וככה....
בעלי התחיל להשתולל בכל הבית מרוב אושר, הניף אותי באוויר, ורק אז הבחין שאני דווקא לא מחייכת.
"אל תגידי לי שהחלטת לא לקחת את ההצעה?" הוא שאל ועיניו פעורות בתימהון.
לא עניתי.
"זה בגלל החרדות המטומטמות שלך???" הוא צעק, "את צוחקת עלי, נכון? תגידי שאת צוחקת עלי!?"
הנדתי בראשי.
בעלי יצא בקריזה מהבית, וחזר כעבור שעתיים, כשהוא נראה מעודד יותר.
"אל תכעס עלי", ביקשתי, "אני לא עושה את זה בכוונה... אבל מה לעשות כשאני מול קהל מתחילות לרעוד לי הידיים, מתייבשת לי הלשון... רק לדבר על זה אתך עושה לי דפיקות לב מואצות".
בעלי הניח לי יד על הלחי.
"תירגעי, ריקי", הוא אמר, "אני ביררתי לך, ואני יודע איך נפתור את הבעיה."
"כדורים?" שאלתי. זו היתה אופציה שמדי פעם חלפה בראשי, אך תמיד נפסלה.
"נראה לך???" הוא אמר, "הפורום של לנדמרק. ביררתי וזה הדבר הכי טוב שיכול להיות. את תיעזרי שם באנשי מקצוע מהשורה הראשונה, ואנחנו ניסע לארצות הברית במחלקה ראשונה".
"הפורום של לנדמרק?" שאלתי. השם היה מוכר לי, זכרתי שהבוס שלי עבר שם איזה קורס או משהו. "אתה טועה", אמרתי לבעלי, "תודה שאתה מנסה לעזור אבל הפורום של לנדמרק זה מרכז לימוד, זה לא מוסד פסיכיאטרי או משהו כזה".
"הפורום של לנדמרק זה בדיוק מה שאת צריכה, כולם המליצו לי עליו, ואנשים שאני סומך עליהם", הוא אמר.
הנדתי בראשי. מה כבר יכול להיות? אין לי מה להפסיד. למחרת כבר נרשמתי ללנדמרק אדיוקיישן. אמרתי לעצמי שאם בעלי יראה שאני באמת מנסה, הוא יירד ממני. לא עלה בדעתי לרגע שזה עלול להצליח.
מה אומר ומה אוסיף?
כרגע אני כותבת לכם מהמשרד החדש שלי בוושינגטון... מהחלון נשקף אלי פארק ירוק, ועוד מעט אוכל לראות את בעלי ושני ילדיי רוכבים על האופניים החדשות שלהם, אוכלים נקניקייה בלחמניה... זמן איכות משפחתי שלבעלי וילדיי מעולם לא היה ביחד. אחרי ההרצאה שאשא לעובדיי החדשים בשעה שלוש, גם אני אסתלק לבית החדש שלנו. אני ובעלי עוד צריכים לחפש וילונות חדשים במרכז היפה ליד הבית שלנו...
אז איך זה קרה?
כבר ביום הראשון שלי בלנדמרק אדיוקיישן "עף לי הראש מהמקום". אין לי פשוט ביטוי אחר. המרצים שם פשוט גורמים לך לראות את הכל מנקודת מבט אחרת, מלמדים אותך להיות הקואוצ'ר של עצמך. קשה לי להסביר במילים מה עברתי שם, אבל קל לי להמליץ לכל אחד ללמוד שם. לנדמרק אדיוקיישן לא מיועד לאנשים עם בעיות, אלא לאנשים רגילים, כמוני וכמוכם, שמעוניינים לשפר את איכות חייהם. הרי לכל אחד מאיתנו יש איזו "שריטה", אף אחד לא חושב שהוא מושלם... גם אם החיים שלכם דבש, ואני בהחלט מאחלת ומקווה בשבילכם שכך הוא הדבר, תמיד יש מקום לעוד קצת טוב... לא כך?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה