הפורום של לנדמרק שינה אותי מבן עצבני ולא נחמד לבנאדם נחמד יותר

כיצד השתניתי מהקצה אל הקצה, ומטיפוס כעוס הפכתי אדם חביב  !

היי. שמי עודד זוננפלד, ונולדתי לפני קצת יותר משנה  .

אני לא מתכוון כמובן שאני בן שנה וחצי, בטח כבר הבנתם זאת לבד... כוונתי היא שלפני שנה וחצי עברתי את הקורס של לנדמרק - ונולדתי בגלגול שני. הקצתי מחלום. ראיתי את אשתי וילדיי באור שונה, כאילו מעודי לא ראיתי אותם לפני לכן. 

 הפורום של לנדמרק לימד אותי לוותר: למדתי לוותר על הכעס שהיה בי - רגש זעוף ומציק, שלא רציתי בו, אבל הוא ליווה אותי כל כך הרבה זמן עד שכבר לא הכרתי את עצמי בלעדיו. מהשנייה שהוא נעלם נהייתי אדם שמח יותר שחי... יודעים משהו? רציתי להגיד "חי את החיים הטובים", אך אסתפק בלהגיד "פשוט חי", כי מה שהיה לי קודם לא יכול להיקרא.

לפני שעברתי את הפורום של לנדמרק, הייתי אובססיבי לניקיון ושלמות. באופן פרדוקסלי, מרוב שרציתי שהכל יהיה מושלם הפכתי את הכל לנוראי. 

במחשבה לאחור הייתי איש קטנוני וממורמר. כן, לא מתבייש! קטנוני כי התייחסתי רק לפרטים הקטנים והלא עיקריים וממורמר, כי בסופו של דבר, שום דבר לא התבצע לפי דרישותיי (כי מן הסתם, קשה לצפות שאשה בת 45 ושלושה ילדים בגילאי העשרה יתנהגו בדיוק לפי הגחמות שלך, ולמען האמת , מי אמר שהדרך שלך היא הדרך הנכונה היחידה להתנהג ולחיות?)

אתם יודעים מה זה בנאדם מקטין? זה גבר שלוקח אישה מקסימה, עליזה וחייכנית כמו אשתי, ומקטין אותה. נוזף בה. מחנך אותה. מוצץ ממנה את כל האנרגיות הנהדרות שלה עד שהיא הופכת להיות אשה מצומקת ועצובה. והכי נורא בכל העניין הוא שאהבתי את אשתי והייתי בטוח שאני עושה בשבילה משהו טוב. אז מדוע נהגתי בצורה שהכשילה את החיים שלנו ביחד? 

אחרי שעברתי את הפורום של לנדמרק הבנתי שבעצם מבלי להבין מה אני עושה, הענשתי אותה על כך שהיא לא לוקחת את החיים בצורה קשה כמוני. שיגעה אותי הקלילות שלה, של "אל תדאג יהיה בסדר". איך יהיה בסדר??? על כל דבר שהיא עשתה ולא היה לטעמי, הייתי יוצר סקנדל. צווח, מאיים לנטוש את הבית, נותן דוגמאות לחוסר הצלחתה כאמא ועוד. הבית רטט מצרחות, לא מהסיבה שאני איש מגעיל אלא מהסיבה שכל מה שהיא עשתה היה פשוט לא לרוחי. 

כל דבר אצלה נראה לי לא טוב, לא נכון ובלגניסטי. לא צעקתי עליה כדי להעליב אותה, נהפוך הוא! הייתי משוכנע שאני עושה למענה משהו חיובי. מציל אותה אולי מעולמה המבולבל, שיגרום לה לחטוף קנסות, פיטורים, רכילויות ועוד ועוד.

לעיתים הייתי רואה סתם לדוגמא דו"ח תנועה שלה שלא שולם, ומשתגע מעצבים. אחרי כמה דקות של צעקות, כשהיינו רבים, הייתי שואל את עצמי בפליאה "איך היא לא מבינה שאני לטובתה??? הלא אם היא לא תשלם בזמן את דו"ח החניה שלה היא תיאלץ לשלם עליו קנס מכופל, אני מנסה למנוע ממנה ריצות, כאב לב ועוד". לא הבנתי שאני חוסם את התקשורת בינינו, שאני בונה קיר של שנאה ביני ובינה.

לא קלטתי שאני מתפרץ בפראות מבעד לדלת שהיא פתחה לי בלבה התמים והטוב, וזורע בלגן והרס. חשבתי שאני צודק, כי העובדות היו כביכול לטובתי: הרי הצלחתי בחיים, הייתי מנהל חשוב וניהלתי עשרות עובדים שפחדו ממני - אז סביר להניח שההתנהלות שלי בחיים הוכיחה את עצמה, לא?

  באופן שגוי לגמרי הייתי משוכנע שהכעס שלי מאפשר לי להיות מי שאני: הגבר שמפרנס היטב את משפחתו, מישהו ששולט בחייו. 
אחרי שעברתי את הפורום של לנדמרק הבנתי שאני לא זקוק לרגשות השליליים האלה כדי להיות מי שאני, נהפוך הוא, הצלחתי בקריירה שלי בזכות תכונות מקסימות שהכעס הקבוע שלי, הקפדנות וחוסר היכולת להתפשר רק הסתירו. הכעס, שפעם הגדיר אותי מבלי שכמובן התכוונתי לכך, גרם לכולם סביבי להיות עצבניים, ולהתנהל בצורה לא בריאה ולא גלויה אתי.
כשלמדתי לוותר על הכעס, למדתי לוותר על אותו חלק באישיות שלי שהאמין שיש רק דרך אחת להתנהל, בזוגיות ובעבודה. בלנדמרק אדיוקיישן למדתי הרבה דברים על עצמי, שמאפשרים לי כיום להתנהל טוב יותר בחיי השגרה שלי, בזוגיות שלי עם אשתי, באבהות שלי, ביחסים עם הקולגות בעבודה וגם עם ההורים שלי.