מעולם לא הייתי מסוגלת לעמוד על במה ולהרצות מול קהל. איבדתי בגלל זה קידום בעבודה, כי סירבתי להצעות קידום למשרה של מנהלת - רק מהסיבה שמנהלת אמורה לעמוד ולדבר אל לקוחות או אל העובדים, והפסדתי ככה קשרים אישיים כי בארוחות גדולות, גם אם זה ערב של חברים קרובים, לא הייתי מסוגלת לפתוח את הפה ולדבר. יצא לי שם של בחורה שתקנית, ולא מעניינת.
יום אחד הבוס שלי הציע לי בונוס מטורף, שכולם בחברה חלמו עליו בלילות: נסיעה לארצות הברית עם בעלי והילדים למשך שנתיים, כדי לנהל שם את הסניף החדש של החברה שלנו. המשכרות והתנאים שהוצעו לי היו ברמה שלא יכולתי לחלום על זה. הפיתיון החזק בהצעת העבודה היה עבור בעלי: אם נעבור לשם בעלי יוכל להרשות לעצמו לא לעבוד אלא להישאר בבית, אולי להשלים תואר שני כמו שהוא חולם ואולי סתם לגדל את הילדים בכיף למשך שנתיים.
במקום לפתוח בקבוק שמפנייה התחלתי לבכות. ניהול סניף חדש מחייב איאלץ להיחשף לאנשים חדשים, אהיה חייבת לשאת נאומים...לא. אין סיכוי. אני לא יכולה
לבעלי אפילו לא סיפרתי על הצעת העבודה הנחשקת, כדי לא לצער אותו. בדיוק באותו היום הוא שב עצוב מהעבודה, העיר לי שוב כמה הוא שונא את העבודה וכמה הוא מדוכא מכך שאין לו יכולת של זמן וכסף לקחת שנה שנתיים טיים אאוט מהחיים כדי ללמוד מקצוע אחר. מול הייאוש שלו פלטתי את הסוד שלי - "דווקא יש לך אפשרות כזו, בדיוק היום הציעו לי זה וזה ...."
בעלי התחיל לרוץ בכל הבית מרוב שמחה, הרים אותי באוויר, ורק אז שם לב שאני דווקא לא נראית חייכנית .
"אל תאמרי לי שהחלטת לסרב להצעה?" הוא שאל ועיניו מביטות בי בפליאה .
שתקתי .
"זה בגלל החרדות הטפשיות שלך???" הוא התעצבן, "את צוחקת עלי, נכון? תגידי שאת צוחקת עלי!?"
הנהנתי בראשי.
בעלי יצא בכעס מהבית, וחזר אחרי שעתיים, כשהוא נראה רגוע יותר.
"אל תתעצבן עלי", ביקשתי, "אני לא עושה את זה בכוונה... אבל מה אני אעשה , כשאני מול קהל מתחילות לרעוד לי הידיים, מתייבשת לי הלשון... רק לדבר על זה אתך עושה לי דפיקות לב מהירות ".
בעלי הניח לי יד על הפנים .
"תירגעי, ריקי", הוא אמר, "אני ביררתי לך, ואני יודע איך נפתור את הסיפור ."
"תרופות? " שאלתי. זו היתה מחשבה שלפעמים עברה בראשי, אך תמיד נפסלה.
"נראה לך???" הוא אמר, "הפורום של לנדמרק. ביררתי וזה הדבר הכי טוב שיכול להיות. את תיעזרי שם באנשי מקצוע איכותיים מהשורה הראשונה, ואנחנו ניסע לארצות הברית במחלקה ראשונה".
"הפורום של לנדמרק?" תהיתי. השם היה מוכר לי, זכרתי שהמנהל שלי עבר שם איזה קורס או משהו. "אתה טועה", אמרתי לבעלי, "תודה שאתה מנסה לעזור אבל הפורום של לנדמרק זה מרכז לימוד, זה לא מוסד פסיכיאטרי או משהו בסגנון ".
"הפורום של לנדמרק זה בול מה שאת זקוקה לו , כולם המליצו לי עליו, ואנשים שאני סומך עליהם", הוא אמר.
הנדתי בראשי. מה כבר יקרה? אין לי מה להפסיד. בבוקר שאחרי כבר נרשמתי ללנדמרק אדיוקיישן. אמרתי לעצמי שאם בעלי יראה שאני באמת מנסה, הוא יעזוב אותי בשקט. לא חשבתי לשנייה שזה עלול להצליח.
מה אומר ומה אוסיף?
כרגע אני כותבת לכם מהמשרד החדש שלי בוושינגטון... מהחלון נשקף אלי פארק ירוק, ועוד מעט אוכל לראות את בעלי ושני ילדיי רוכבים על האופניים החדשים שלהם, זוללים נקניקייה בלחמניה... זמן איכות משפחתי שלבעלי וילדיי מעולם לא היה ביחד. אחרי ההרצאה שאשא לעובדיי החדשים בשעה שלוש, גם אני אלך לבית החדש שלנו. אני ובעלי עוד צריכים לחפש וילונות חדשים במרכז המקסים ליד הבית שלנו...
אז איך זה קרה?
כבר ביום הראשון שלי בלנדמרק אדיוקיישן התלהבתי מאד. אין לי איך לנסח זאת אחרת. המרצים שם פשוט גורמים לך לראות את הכל מנקודת מבט שונה, מאמנים אותך להיות הקואוצ'ר של עצמך. מסובך לי להסביר במילים מה עברתי שם, אבל קל לי להמליץ לכל אחד ללמוד שם. לנדמרק אדיוקיישן לא מיועד לאנשים עם בעיות, אלא לאנשים רגילים, כמוני וכמוכם, שמעוניינים לשפר את איכות חייהם. הרי לכל אחד מאיתנו יש איזו בעיה, אף אחד לא חושב שהוא מושלם... גם אם החיים שלכם מושלמים, ואני בהחלט מאחלת ומקווה בשבילכם שכך הוא הדבר, תמיד יש מקום לעוד קצת טוב... לא כך?
