לפני כשלוש שנים ישבתי בבית מובטלת, ולא הפסקתי לבכות.הועפתי ממקום עבודה שאהבתי מאד, ולתדהמתי זה קרה אחרי שלושה חודשי עבודה. אפילו לא הספקתי להוכיח מה אני שווה, מה אני יודעת לעשות, וכבר הודיעו לי שזהו. המשבר היה חריף, גם מפני שזה היה מקום העבודה הרביעי שפוטרתי ממנו לאחר זמן קצר ביותר, וגם בגלל שמאד אהבתי את האנשים שעבדו שם, והיו כמו בני משפחה בשבילי. לא הבנתי מה פסול בי, מה גורם לאנשים לחשוב שאני לא יודעת לעבוד?
יום אחד הבן דוד שלי הציעה לי הצעה, שהתבררה כעצה הטובה בחיי, ונרשמתי לפורום של לנדמרק. שנה לפני כן הוא ואשתו עברו את הפורום הזה כדי לחזק את הזוגיות שלהם, ודיווחו על "כלים חדשים" והתנהגויות חדשות שמאד עוזרים להם בזוגיות ובכלל. קצת גיחכתי בעומק לבי, משום שמעולם לא האמנתי בהדרכה רוחנית או בכך שבגילי המופלג, 31, מישהו עוד יכול ללמד אותי משהו... אבל מאחר והם שילמו עבורי את הקורס, הלכתי. לא שהיה לי משהו טוב יותר לעשות...
בפורום של לנדמרק נדרשתי להגיד כמה מילים על עצמי. הסברתי לנוכחים שאני מפוטרת שוב ושוב ממקומות עבודה, ושאני בטוחה שזו לא בעיה של בעיות תקשורת אישיות מאחר ויש לי חבר, אותו חבר, כבר מגיל עשרים ואחת, ועד היום אנחנו ביחד. לאחר כמה הרצאות, ובעודי מדברת שוב מול הכיתה (נראה לי שהייתי התלמידה הכי פעלתנית שם!) קלטתי, פתאום תוך כדי דיבור, שאני בעצם לא יודעת על מה אני מדברת. יש לי אותו חבר מגיל עשרים ואחת? אז למה אנחנו לא גרים ביחד? למה אנחנו לא נשואים? אולי יש קשר בין חוסר היכולת שלי להתחייב לגבר שאוהב אותי, ובין חוסר היכולת שלי להחזיק מעמד במקום עבודה?
בעידוד קו המחשבה החדש שאימצתי בפורום של לנדמרק התחלתי לבחון את עצמי. האם באמת אני נותנת את כל כולי למקום העבודה שקולט אותי, או שאני מחבלת במאמציי בכוונה, כדי שיפטרו אותי וכך לא אצטרך לכרות אתם "ברית נאמנות", שזה מסתבר מה שמפחיד אותי יותר מכל?
התחלתי לחשוב על סצינות מסוימות בכל מיני מקומות עבודה. איך "שכחתי" דברים, איך איחרתי "לא בכוונה", איך נסעתי לרומא לחופשה ספונטנית מבלי ליידע את הבוס שלי... אחר כך התחלתי לחשוב על הקשר שלי עם בן זוגי. האם אי פעם שידרתי לו שאני מעוניינת להתחתן אתו? או שאולי, שידרתי לו שהוא משהו חולף בשבילי?
בעודי יושבת המומה ונסערת מול המרצה הנהדר של לנדמרק אדיוקיישן, שדיבר על דפוסי חשיבה, נזכרתי שכשהחבר שלי רצה שנעבור לגור ביחד, הודעתי לו שטוב לי בדירה שלי ואין בכלל מה לדבר. כמו כן נזכרתי שרמזתי לו שוב ושוב על בחורים מהעבודה שלי, בכל פעם היה מישהו "חתיך", ש"התחיל אתי"... הענקתי לבן זוגי את ההרגשה שאני לא רצינית בקשר שלנו ושבהחלט יכול להיות שאתאהב מדי פעם בגבר אחר.
כשנגמר הפורום של לנדמרק רצתי הביתה והתחלתי לכתוב על הנייר את מחשבותיי. נסערת רצתי למקום העבודה של בן זוגי, ואמרתי לו שאני מתנצלת על כל מה שהיה, שאני אוהבת אותו מאד מאד ורוצה להיות רק אתו, שנכון שהייתי מרוחקת וקרירה אבל זה רק בגלל שהיו לי הגנות עבות, ושלנדמרק אדיוקיישן לימד אותי להסיר אותן ולעמוד חשופה ומכילה.
ואז בן זוגי אמר לי – "ענבר, יש לי חברה כבר חצי שנה, אנחנו עומדים להתחתן".
הייתי בהלם ובכיתי. לא רק בגלל אובדן האהבה אלא גם בגלל הטמטום והעיוורון שלי, שלא ראיתי שלבחור שלי יש קשר אהבה עם אשה אחרת, ושהתעלמתי מכל הסימנים כי שום דבר לא עניין אותי. בכיתי בגלל שבן זוגי בכלל לא חשב שאני בת זוגו אלא סוג של ידידה, אולי קצת מעבר לכך אבל לא הרבה, בכיתי כי כל שנות העשרים שלי התבזבזו על חיים במין ואקום רגשי ריקני כל כך.
הסוף של הסיפור שלי הוא טוב.
אני כיום בת 34, נשואה ויש לי תאומים מקסימים בני שבעה חודשים, עובדת בחברת הייטק כבר שנתיים וחצי. למה נזכרתי בסיפור הזה? כי בדיוק היום הודיעו לי שהחליטו לקדם אותי לתפקיד מנהלת, וחשבתי לעצמי איזו דרך ארוכה עשיתי.
ולא עשיתי אותה לבד. לנדמרק אדיוקיישן היה המדריך הרוחני שלי. אני תמיד אומרת שלהציל חיים זה לא רק להציל ממוות פיזי, אלא גם ממוות רגשי. במובן הזה לנדמרק אדיוקיישן הצילו את חיי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה