בבוקר של היום הראשון של בפורום של לנדמרק, ישבתי על קוצים, ורק קיוויתי שהיום הזה ייגמר. תבינו, לא הלכתי לשם מתוך רצון שלי,אלא בגלל שמקום העבודה שלי שלח אותי ועוד כמה מנהלים לסוג של השתלמות, פידבק אישי ומתן כלים להתמודדות עם לקוחות, עם עובדים ועם לא יודע מה עוד. מה זה לא היה לי חשק על הסיפור הזה. מחיפוש אקראי שעשיתי בגוגל על הפורום של לנדמרק גיליתי שמדובר בסוג של מרכז קואצ'ינג, ולא הכי התאים לי לשרוף שלושה ימים, בהם יעמוד בחור בגילי וירצה לי למה אני עשיתי בחירות מוטעות כל החיים שלי ולמה בעצם אני טמבל. אבל בעבודה הכריחו אותי ללכת לשם, ולא יכולתי להתחמק. הגעתי על היום הראשון כולי ממורמר, וסגור לגמרי. אמרתי לעצמי שאת השטיפת מוח הזו אני לא אכניס לראש, אלא פשוט אאזין למוסיקה באמצעות אוזניות, ואם יעשו לי פרצופים אני פשוט אחשוב על דברים אחרים.
וכך היה.
שעה ראשונה של היום הראשון בפורום של לנדמרק פשוט ישבתי והקשבתי למוסיקה, תוך כדי שאני עושה פרצוף מתריס. שיידעו שבכוונה אני לא מקשיב. לאף אחד לא היה אכפת. המרצה חייך אלי בהבנה ולא ביקש ממני להסיר את האוזניות. כעבור שעה, אולי קצת יותר, השיעמום התחיל לכרסם בי. התחלתי להקשיב. מה שהמרצה אמר לי הימם אותי. הוא דיבר על כך שאנחנו מגיעים לכל דבר עם פילטר שצובע לנו כל חוויה בצבעים מסוימים, לא משמעותי כרגע אם צבעים טובים או צבעים רעים. הוא אמר שקשה לנו להתייחס לדברים בצורה ניטרלית, ושלמעשה העולם, כפי שאנחנו מכירים אותו, בכלל לא קיים. הכל סובייקטיבי, ואנחנו צריכים לבחור בכל יום מחדש כיצד אנחנו מתייחסים לכל דבר. חשבתי על התגובה הראשונית שחשתי כשהודיעו לי שאני נשלח לפורום של לנדמרק, ואמרתי, אולי יש משהו במה שהוא אומר. אנשים נעמדו ודיברו. המרצה עזר לכל אחד לבחון מחדש את כל מה שהוא אמר, זה היה תרגיל מחשבתי מעניין. כך למשל סיפר איזה בחור שהוא לא מסוגל לתקשר עם אבא שלו. הוא אמר שברגע שהם מתחילים לדבר נוצר איזה שהוא מתח ושניהם מנתקים את השיחה בכעס. בעודו מדבר המרצה עודד אותו לספר ולחשוף פרטים, וגרם לו לראות, מבלי להגיד את זה במילים מפורשות, שהוא מקשיב לאבא שלו דרך פילטר מוקדם של חוסר סבלנות וכעס. מאחר והוא יודע שאבא שלו יגיב בקשיחות על כל דבר שהוא יגיד לו, הוא כבר מתעצבן מראש. המרצה הוביל אותו להבנה, שאבא שלו הוא בעצם המעריץ מספר אחד שלו. למשל הבחור סיפר על שיחה שבמהלכה אבא שלו התעצבן מכך שהבן שלו חושש לבקש העלאה בשכר. הבחור קלט מאביו תחושות של תיסכול והחמצה, והרגיש שאבא שלו חושב עליו שהוא איזה לוזר, פחדן. למעשה מה שהוא היה צריך להבין, בין השורות, ואת זה הוא קלט רק בפורום של לנדמרק בעזרתו של המרצה, זה שאבא שלו חושב שהוא בחור חכם מאד, ומוצלח מאד, ולכן אין לו שום סיבה לפחד משיחה עם הבוס שלו. זה גרם לי לחשוב על כך שכל פיסת מציאות אנו יכולים לקבל בצורה שונה. למשל, אשתי היתה באותה תקופה בהיריון שלישי. היינו עדיין זוג צעיר יחסית, ושני ילדינו הראשונים היו צעירים מאד. ההיריון השלישי היה לא מתוכנן. נכנסנו לפאניקה נוראית. לא רצינו לבצע הפלה, ומצד שני, התחלנו להיכנס לחרדות של איך נפרנס תינוק חדש, בקושי יש לנו כסף לשניים שכבר יש לנו, ומה אשתי תעשה, היא תצטרך לוותר על מקום עבודתה כדי להישאר עם הבייבי בבית, או שניאלץ לשכור מטפלת בסכומים שאין לנו? ובגדים, וצעצועים....והבית שלנו קטן... זו היתה תקופה רוויית מתח, וזה היה מדהים שבדיוק באותה תקופה, כמו מתנה שלא הייתי מודע לגורליותה, נשלחתי לפורום של לנדמרק. פתאום זה היכה בי. אני לא זוכר אם זה היה ביום השני או השלישי של הקורס, אבל פתאום בבת אחת קלטתי הכל. חשבתי על מצבי, על ההיריון, ופתאום ראיתי הכל באור שונה. מה זה שונה? הפוך! וואי, אשתי בהיריון! איזה אושר! בטח הילד השלישי יהיה מתוק כמו הילד הבכור וחכם כמו הילד השני שלנו. ויהיו לו אחים גדולים שיפנקו וילמדו אוות כל מיני דברים! ונוכל לתת לו את כל הצעצועים שלהם, והבגדים שלהם, ואיזה כיף שהדירה שלנו קטנה, ככה לא נצטרך לרוץ אחריו בכל הבית, וחוץ מזה אנחנו צעירים, נמשיך לעבוד ולהתפתח ונוכל להרשות לעצמנו דירה גדולה יותר! באותו רגע יצאתי החוצה וצלצלתי לאשתי. היא ענתה לי בקול מעונה, ואני הרגשתי איך הלב שלי נחמץ. בגללי היא ככה, סביר להניח שאם הייתי מקבל בשמחה את ההיריון הזה היא לא היתה נכנסת למתחים האלה.
"מה אורן?" היא שאלה, "הצלחת בסוף להתחמק מהדבר הזה?"
"הפורום של לנדמרק זה דבר נפלא!" אמרתי לה, "ואת יודעת מה יותר נפלא?"
"נו..." היא אמרה בחוסר התלהבות.
"שיש לנו בייבי חדש בדרך" אמרתי, "את קולטת? עוד פעם יצור קטן ורך ומתוק בין זרועותינו..."
"אורן מה נתנו לך שם" היא גיכחה, "סמים או משהו?"
"תזרמי אתי, גלית" אמרתי לה, "את חושבת שעידו ורועי והבייבי יהיו חברים טובים?"
"הכי טובים", היא אמרה, "ההפרש ביניהם קטן.... אבל...."
"שום אבל", אמרתי, "למה אבל, גליתי? למה חייב להיות אבל? קיבלנו מתנה והעזנו לערער עליה? מי אנחנו בכלל שנגיד לא תודה לדבר כזה, שעשרות אלפי זוגות עושים טיפולים ומייחלים לקבל ולנו זה בא ככה בקלות?"
"נכון", היא הודתה, "האמת שבהתחלה כשגיליתי שאני בהיריון שמחתי, אבל..."
"אני יודע, ישר התחילו הפחדים של מה יהיה", אמרתי לה, "ואני לוקח אחריות על החלק הזה כי אני הכנסתי לך את כל הפחדים לראש. במקום להתמקד בחיובי ובטוב ובשפע שקיבלנו, התמקדתי במשהו שאפילו עוד לא קרה - שאולי יהיה לנו קשה."
היתה דממה...
"גלית?" שאלתי, "את פה?"
"אני פה, אני רק קצת המומה", היא אמרה, ויכולתי לשמוע ברקע פתיחה של שקית חטיפים כלשהי, גם משהו שהיה פעם מטריף אותי, הנטייה שלה לאכול כשהיא מדברת בטלפון, זה היה רעש שהרגיז אותי ואילו עכשיו, כשהיא לעסה ביסלי או משהו רעשני אחר, פשוט שמחתי. שמחתי שהיא נהנית, שהיא מנשנשת לה בכיף.
"אני יודע", אמרתי לה, "אני... לא יודע אפילו להסביר מה עובר עלי. פשוט הקשבתי קצת למרצה, קצת לשיחות ו..."
"אתה לא צריך להתנצל" היא אמרה בפה מלא, "אתה צריך להגיד תודה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה